המושל הצבאי של אזור התיכון , סא"ל זלמן מרט, בביקור באום אל-פחם, 1955. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית
בשנת 1956 מנה כפר קאסם – שנמצא מאות מטרים מערבית לגבול הירדני דאז ומזרחית לראש העין ופתח תקוה – כ-400 משפחות שהיוו מעט פחות מ-2,000 תושבים. התושבים נמנו עם שש חמולות מרכזיות. ביוב וניקוז לא היו בכפר. שטחו של הכפר עמד על 10,000 דונם בקירוב, אולם רק מחציתו היה ראוי לעיבוד חקלאי. מקורות הפרנסה העיקריים היו המחצבה באזור הכפר, חקלאות ועבודות שונות ביישובים היהודיים שבסביבה. בכפר היו קרוב ל-10 מכוניות משא. בסביבות 350 פועלים בכפר היו מאורגנים במסגרת "ברית פועלי ארץ ישראל", ארגון משותף לערבים ויהודים שהיה מסונף להסתדרות העובדים. זו גם הפעילה מועדון בכפר. השכר הממוצע לצעיר היה חמש לירות ליום עבודה ובמחצבה הרבה פחות מכך. בכפר התקיימה המתיחות האופיינית בין דור המבוגרים ודור הצעירים. בבית־הספר למדו בסביבות 550 תלמידים, מהם כ-100 תלמידות. בכיתה ממוצעת למדו בין 50 ל-60 תלמידים. פעמיים בשבוע ביקר רופא בכפר. "אנחנו אזרחים טובים", אמר המוכתר הוותיק, ודיע מחמוד סרסור, "כפר קאסם הוא כפר של עמלים שלווים ושוחרי שלום. [...] מעולם לא היינו מעורבים בשום מגע עם מסתננים או שכנים מעבר לגבול". במחלוקת הפנים־פלסטינית שאיפיינה את התקופה שקדמה להקמת המדינה, המוכתר השתייך למחנה "אל מעארדה" – מחנה האופוזיציה לתנועתו של המופתי, חאג' אמין אל־חוסייני. מעטים מבני הכפר השתתפו במאורעות 1936, ותושביו סייעו בזמן המלחמה ללוחמים הערבים שפעלו באזור. מאז שהועבר כפר קאסם, כחלק מאזור הקרוי "המשולש הקטן" (להלן: "המשולש"), מריבונות ירדנית לריבונות ישראלית (ותושביו קיבלו בהמשך אזרחות ישראלית) במסגרת הסכמי שביתת הנשק מאפריל 1949, הוטל מדי לילה עוצר על הכפר: אין יוצא ואין בא. בתחילה הוחל העוצר מהשעה 21:00 בלילה ועד 5:00 בבוקר, ולאחר הקלה בסוף 1953 הוא החל בשעה 22:00 בלילה ונמשך עד 4:00 בבוקר. תושב הכפר שרצה לצאת מתחום הכפר נדרש לאישור תנועה שניתן לו – אם ניתן – על ידי המושל הצבאי. "העוצר שאנו מקיימים במשולש", הסביר המושל הצבאי באזור זלמן מרט, "הוא עוצר ליברלי מאוד". אדם שנתפס מפר את העוצר הובא למשטרה ובהמשך עמד למשפט.
צילום אוויר של כפר קאסם, 1960. ה"מזלג", זירת עיקר אירועי הטבח, בפינה הימנית העליונה של התמונה. צילום: המרכז למיפוי ישראל
עם הקמת המדינה הוקם הממשל הצבאי כמסגרת לטיפול בערביי הארץ. מטרות הממשל היו להבטיח (א) שליטה על השטחים בהם התגוררו הערבים; (ב) שליטה על האדמות והכפרים שננטשו במלחמה; (ג) פיקוח על תנועותיהם ופעולותיהם של הערבים; (ד) מניעת חזרתם של ערבים לאזורים שנכבשו במלחמה. הממשל כלל את אזורי הגליל, הנגב והערים רמלה, לוד, אשקלון ויפו, ולאחר הסכמי הפסקת האש עם ירדן (אפריל 1949) - גם את אזור המשולש. זמן קצר לאחר סיום המלחמה הוחלט לבטל את הממשל הצבאי ביפו, ברמלה ובלוד, וכך נשארו בסביבות 85 אחוזים מערביי הארץ תחת שלטון הממשל הצבאי, מחולקים לשלושה אזורים: צפון, תיכון (המשולש) ונגב. 60 אחוז מהערבים נמצאו בגליל, 20 אחוז במשולש והיתר בנגב ובערים המעורבות. הממשל הצבאי שאב את סמכויותיו מתקנות ההגנה לשעת חירום (1945) – ששימשו לפני כן את הבריטים כשמשלו בארץ – ואשר מועצת המדינה הזמנית אימצה ב-1948. מ-1948 ועד 1966, שנת ביטולו, הופעל הממשל הצבאי כזרוע האופרטיבית המרכזית לטיפול בציבור הערבי וכפועל יוצא מכך - בהתוויית היחסים בין ערבים ויהודים. בפועל היו לא פחות מ-15 גורמים ממשלתיים שעסקו בציבור הערבי בישראל: משרד המיעוטים שפעל עד יולי 1949; מחלקת המיעוטים של משרד הפנים (מספטמבר 1949); יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים; משרד החוץ; ההסתדרות הכללית; המחלקות הערביות של המפלגות; ועוד. הממשל הצבאי היה זרוע אחת, מתוך כמה, שטיפלו וייעצו בסוגיית המיעוט הערבי - אך המרכזית והחשובה שבהן. מבין התקנות הרבות המצויות בתקנות ההגנה לשעת חירום הופעלו בעיקר חמש. תקנה 109, לדוגמה, קבעה שמפקד צבאי (שכונה בד"כ "המושל") יכול לאסור על אדם להימצא בשטח מוגדר מסוים; תקנה 110 קבעה שמפקד צבאי יכול לחייב אדם להיות נתון להשגחה משטרתית לפרק זמן של שנה אחת; תקנה 111 קבעה שמפקד צבאי יכול לעצור אדם במקום כזה או אחר; תקנה 124 קבעה שלמפקד צבאי נתונה הסמכות להטיל עוצר-בית אזורי; תקנה 125 קבעה שמפקד צבאי רשאי להכריז על שטח או על מקום כאזור סגור, וכי הכניסה או היציאה ממנו אסורים ללא אישור בכתב מצד השלטונות. מעשית, הממשל הצבאי הטיל הגבלות קשות מנשוא על תנועת הערבים בארץ ורובו המכריע של ציבור זה היה נתון לעוצר-לילה ולאיסורי תנועה תמידיים. קיומו של הממשל עורר תרעומת רבה לא רק בקרב ערביי הארץ אלא גם בקרב המפלגות הציוניות ויצר פולמוס רב הדים במשך השנים, עד לביטולו על ידי ראש הממשלה לוי אשכול ב-1966.
מסמכים בנושא זה יועלו לכאן לאחר החלטת בית הדין הצבאי בבקשתו של אדם רז לפתוח את החלקים הסגורים-עדיין בפרוטוקול משפט כפר קאסם ובהתאם להחלטת בית הדין.
שעות לאחר שהסתיים הטבח כבר החלו חקירות שונות. הטבח נחקר על ידי פיקוד מרכז, המשטרה הצבאית, ועדת חקירה שמינה ראש הממשלה, המערכת המשפטית, וכן על ידי ועדת שרים. החקירות הגיעו למסקנות שונות באשר למקור הפקודות ותוכנן והותירו מסמכים רבים ועדויות של הקורבנות (השורדים), השוטרים והקצינים כאחד. בפרק זה מוצגים רבים מהמסמכים שהשאירו גופי החקירה.
ה"מזלג" בכניסה המערבית לכפר קאסם, 1957. צילום: "העולם הזה"
פחות משלוש שעות לאחר הטבח הורה מלינקי למפקד פלוגה ג' בגדודו, חיים לוי, לגבות עדות ראשונית מסגן גבריאל דהאן. העדות נגבתה ככל הנראה בשעה 21:30 בלילה (על פי רישום בכתב יד על גבי העדות) והיא העדות הכתובה הראשונה שנלקחה משוטר שהשתתף בטבח. בעדותו מגולל דהאן את סיפור הטבח מנקודת מבטו ומתחיל את התיאור מקבוצת הפקודות הגדודית שהתקיימה בצהריי אותו היום.
טיפול מצ"ח בפרשה החל כשלושה ימים לאחר הטבח, ב-1 בנובמבר 1956. קצין מצ"ח, רס"ן שמואל הולדר, מונה בידי מפקד מצ"ח לשמש קצין בודק בפרשה. מכיוון שהולדר נשלח לבצע בדיקה ולא חקירה, הנחקרים הראשונים לא הוזהרו טרם גביית עדותם כי הם עשויים לעמוד לדין. בצוות של הולדר פעלו גם החוקר סג"מ יעקב דנאי ובהמשך מפקד מצ"ח סא"ל יוסף בר-נר. ראשית נגבו עדויותיהם של קציני הצבא ושוטרי מג"ב. עדויותיהם של שורדי הטבח נגבו רק בעקבות הוראה של הפרקליט הצבאי הראשי, אל"מ מאיר זוהר, על השלמת החקירה. עדויות השורדים נגבו כחודש לאחר הטבח, ב-24 וב-25 בנובמבר 1956, בכפר קאסם ובבתי החולים שבהם היו כמה מהם עדיין מאושפזים.
מספר שעות לאחר שהסתיים הטבח נשלח סגן אלוף דב נשרי, קצין הקישור מטעם מפקדת פיקוד המרכז, על ידי אלוף הפיקוד צבי צור, להתחיל לאסוף פרטים ראשוניים על אירועי הטבח. נשרי ועוזרו רס"ן שמעון פורסט גבו עדויות מהשוטרים והקצינים, ויומיים לאחר מכן הגיש את מסקנות חקירתם. נשרי קבע שלא היה "תיאום מספק" בין חטיבה 17, הממשל הצבאי וגדוד 2 במשמר הגבול. הוועדה לא הגיעה למסקנה חד-משמעית לגבי פקודתו של שדמי לירות על כל מפר עוצר וביקרה את מלינקי על כך שלא עשה מספיק "כדי למנוע את ביצועה המפורש של ההוראה, באם אמנם ניתנה לו כזאת".
ב-1 בנובמבר 1956 מינה בן-גוריון ועדת חקירה בראשות הנשיא התורן של בית המשפט המחוזי בחיפה, בנימין זוהר, ובהשתתפות ראש עיריית חיפה אבא חושי והפרקליט הצבאי הראשי הראשון אהרן חוטר-ישי. משימת הוועדה היתה לברר ולקבוע את הסיבות למאורעות ואת "מידת אחריותם של אנשי משמר הגבול" וכן להציע הצעות לגבי פיצויים לתושבי הכפר. הוועדה פעלה במשך חמישה ימים וגבתה עדויות רבות מאישים שונים שהיו קשורים לאירועי הטבח. בפרט התייחסה הוועדה להבדל ה"יסודי", כדבריה, בין גרסאותיהם של שדמי ומלינקי בנוגע לשיחה שהתקיימה ביניהם ולמהות הפקודה שניתנה. הוועדה קבעה כי "מתוך הערכה מלאה באחריות שאנו נוטלים על עצמנו בבואנו לשקול ולהעדיף גרסה אחת על פני רעותה, הגענו למסקנה כי גרסת המח"ט [שדמי] היא הגרסה הנכונה. לא מצאנו לנכון למנות ולפרט את הנימוקים ושיקולים שהיו לנגד עינינו בהגיענו למסקנה זו". ועדת זוהר המליצה להעמיד לדין את מפקד הגדוד מלינקי, את מפקד המחלקה בכפר קאסם גבריאל דהאן, את שלום עופר וחולייתו ואת החוליה של גבריאל עוליאל. המלצות הוועדה שימשו לקביעת הנאשמים במשפט כפר קאסם, שהחל כעבור חודשים ספורים.
ב-24 באוקטובר 1958, זמן קצר לפני שהחל משפטו של שדמי, פרסם שר התחבורה משה כרמל מאמר בשם "אסון כפר קאסם ולקחו" ובו תהה: האם הפקודות ששדמי העביר למלינקי היו "מנוגדות לפקודות שקיבל או תואמות אותן?". בן-גוריון זעם על המאמר, שהחשיד את הצמרת הצבאית והפוליטית, ותבע את הקמתה של ועדת שרים שכונתה ועדת השלושה או ועדת רוזן, על שם יושב הראש שלה, שר המשפטים פנחס רוזן. לצידו כיהנו בוועדה שר הפיתוח מרדכי בנטוב והשר ללא תיק נפתלי פרץ. הוועדה גבתה עדויות מבן-גוריון, ממשה דיין ומצבי צור. מקריאת העדויות ניכר שרב הנסתר על הגלוי. "אתה אמרת שכדאי להבריח את הערבים", שאל רוזן את דיין, שהשיב: "לא זוכר", אך מיד נזכר שלא אמר דבר זה לשדמי. הוועדה הגיעה "פה אחד למסקנה שלא נמצאה בפקודות ובמסמכים שהוגשו לה, וכן בדברי העדים, אחיזה לסברה כי מה שקרה בכפר קאסם נבע בצורה כלשהי מהפקודות וההנחיות שניתנו על ידי אלוף פיקוד המרכז או על ידי הממונים עליו".
משפטם של 11 הנאשמים בטבח כפר קאסם התנהל במאה דיונים נפרדים בין מרץ 1957 לינואר 1958. ב-16 באוקטובר 1958 ניתן פסק הדין, שהרשיע שמונה מהנאשמים וזיכה שלושה. המורשעים עירערו על הרשעותיהם וערעוריהם נדונו בבית הדין הצבאי העליון בפברואר 1959. עוד קודם לכן, כתוצאה מקביעות בית הדין הצבאי בפסק דינם של 11 השוטרים, הועמד לדין בדצמבר 1958 מפקד חטיבה 17, אל"מ יששכר שדמי.
11 הנאשמים צלם לא ידוע
מסקנותיה של ועדת זוהר שימשו לקביעת הנאשמים במשפט כפר קאסם. 11 שוטרי מג"ב הועמדו לדין: מפקד הגדוד, שמואל מלינקי; מפקד המחלקה שהוצבה בכפר קאסם, גבריאל דהאן; מפקדי החוליות שלום עופר וגבריאל עוליאל וחברי חוליותיהם. המשפט נמשך כשנה והעידו בו כשמונים עדים. תשעה חודשים עמלו שופטי בית הדין על כתיבת פסק הדין, שבו קבע אב בית הדין, השופט בנימין הלוי, את מבחן הדגל השחור, שנועד לזהות פקודה בלתי חוקית בעליל שיש לסרב לה. שמונה מהנאשמים הורשעו ושלושה זוכו.
עשרות מוצגים – מסמכים ותצלומים – הוגשו במהלך משפט כפר קאסם, 75 בידי התביעה ו-16 על ידי הנאשמים. מרבית המוצגים הוגשו ונדונו בחלקי המשפט שהתנהלו בדלתיים פתוחות. עד לקבלת החלטת בית הדין הצבאי לערעורים בבקשתו של אדם רז לפתוח לעיון את קטעי הפרוטוקול מהדיונים שנערכו בדלתיים סגורות (ובכלל זה המוצגים שהוגשו בהם) אנו מציגים באתר זה רק את המוצגים שהוגשו ונדונו בדלתיים פתוחות במהלך משפט כפר קאסם, ושהותרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.
מיד לאחר הרשעתם של שמונת השוטרים באוקטובר 1958 הם פנו לערכאת הערעור. הדיונים בערעור החלו בפברואר 1959 ופסק הדין ניתן חודשיים לאחר מכן, בראשית אפריל. ערכאת הערעור לא שינתה מהותית את קביעת בית הדין בנוגע לאשמת השוטרים (הרשעתם של חלק מהזוטרים שונתה מרצח לניסיון לרצח), אולם קיצרה עונשיהם: מלינקי נידון ל-14 שנות מאסר; דהאן ועופר לעשר שנים ויתר השוטרים לשלוש שנים. "ביסודו של דבר", כתב מאיר פעיל, משופטי בית הדין, "חשבנו שצריך לחלק את העונש בצורה צודקת יותר בין כל האשמים [...] לכן הפחתנו משהו מעונשם של מלינקי והאחרים".
בפסק הדין במשפט 11 השוטרים קבע השופט בנימין הלוי שמפקד החטיבה יששכר שדמי הטיל עוצר שלא כחוק. כלומר, שהקדמת העוצר נעשתה שלא על פי תקנה 124 לתקנות ההגנה לשעת חירום, שמסמיכה רק את המושל הצבאי להטיל עוצר. "העוצר הוטל, ללא כל הסתמכות חוקית, על ידי פקודה בעל פה של שדמי", כתב הלוי. כשנתיים לאחר הטבח וזמן קצר לאחר הרשעת השוטרים, בדצמבר 1958, החל משפטו של שדמי ובו הוא הואשם בגרימת מותם של 25 מתושבי כפר קאסם (רק הגברים. שדמי לא הואשם באחריות למותם של הנשים והילדים). בפברואר 1959 זוכה שדמי מכל האישומים הנוגעים לרצח והורשע רק בסעיף משמעתי של חריגה מסמכות, בשל כך שהקדים את שעת העוצר ללא אישור בכתב מהמושל הצבאי. "אנו סבורים כי קנס בסך 10 פרוטות יבטא את יחסנו לרצינות האשמה בפרט זה", נכתב בפסק הדין.
מיד לאחר הטבח החל מאמץ למנוע את פרסום דבר האירוע. מאמץ זה הוכשל בידי פעילים פוליטיים ואישי ציבור שהגיעו אל כפר קאסם ואל הפצועים, גבו עדויות ופרסמו אותן. דבר הטבח עורר תגובות חריפות בציבור – היהודי והערבי – כמו גם סערה במערכת הפוליטית. לצד זה, מאמצים לשלוט על הזיכרון ההיסטורי של הטבח והרקע לו נמשכים לאורך השנים – עד היום.
קבריהם של נרצחי הטבח בכפר קאסם. צילום: "העולם הזה"
בימים ובשבועות לאחר הטבח נעשו ניסיונות עיקשים למנוע מהציבור בארץ – ערבים ויהודים כאחד – לקבל מידע על שהתרחש. לאחר שהוסר העוצר הממושך שהוטל על הכפר עד שנקברו המתים, הוטל עליו סגר קפדני – אין יוצא ואין בא. הצנזורה הצבאית הופעלה אף היא בכדי למנוע כל פרסום. "גם היום, ממרחק של שנים", כתב הצנזור הראשי אבנר בר-און, "אני צופה על פרשת כפר קאסם והשתקפויותיה במדיניות הצנזורה בתחושה עזה מאוד של אי נוחות". לטיף דורי, מזכיר המחלקה הערבית במפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת), היה הראשון שהצליח לחדור לכפר ב-1 בנובמבר 1956, שלושה ימים לאחר הטבח, וכעבור תשעה ימים הוא הגיע לבית החולים בילינסון בכדי לגבות עדויות מהפצועים. העדויות שגבה דורי פורסמו ב-20 בנובמבר בעיתון "על המשמר". במקביל למאמציו של דורי להשיג ולפרסם מידע על שהתרחש בכפר קאסם, חברי הכנסת תופיק טובי ומאיר וילנר ביקרו בכפר ב-20 בנובמבר, ושלושה ימים לאחר מכן טובי שלח מכתב ארוך ובו תיאור של הטבח למאות אנשים בארץ. העדויות של דורי וטובי עוררו סערה בארץ ובמשך זמן רב היו מקור המידע העיקרי על אירועי הטבח.
פרסום הפרטים הראשונים על אודות הטבח בכפר קאסם עורר התרגשות גדולה בציבור הישראלי – ערבים ויהודים. דיווחי העיתונות על האפשרות שמשפט הנאשמים ינוהל כולו בדלתיים סגורות עוררו מחאה. המשורר נתן אלתרמן והפובליציסט דן בן אמוץ הקדישו לטבח ולמאמצי ההסתרה שלו טורים ביקורתיים. גיליון מיוחד שהפיקו אנשי השבועון "העולם הזה" ריכז מידע על הטבח וקרא לפומביות המשפט. אזרחים יהודים וערבים כתבו אל ראשי המדינה והביעו זעזוע מהאירוע. אחרים כתבו בדרישה שלא להעמיד לדין את השוטרים כיוון שביצעו פקודה.
קרוב לשנה לאחר הטבח פנה ראש עיריית פתח תקוה, פנחס רשיש, לבן-גוריון בהצעה להקים ועדה ציבורית שתקבע את גובה הפיצויים הסופי שיש לשלם לנפגעים ולמשפחות הנרצחים. הוועדה פעלה במשך חודש ימים והציעה כי שני הצדדים יקיימו "טקס סולחה בתוך כפר קאסם, בהתאם למסורת הערבית המקובלת". מאוחר יותר התברר שהממשל הצבאי הפעיל לחץ על תושבי הכפר בכדי שיקבלו את מסקנות הוועדה. עם סיום פעילות הוועדה נקבע טקס הסולחה. קיום הטקס נתפס בעיני רבים בציבור הערבי והיהודי כניסיון ציני להביא את הפרשה לכדי סיום.
מיד לאחר הטבח החלו התארגנויות לפעולות מחאה – הפגנות ושביתות – בציבור הערבי, כשהגדולה מכולן תוכננה להתקיים בראשית ינואר 1957 בנצרת. בישיבה שהתקיימה בוועדה המרכזית לענייני ערבים בנוגע להפגנות הוחלט שלא לעצור מפגינים בנצרת, אולם "בכפרי המשולש הקטן ייעצר מספר מצומצם של אנשים". לאורך השנים שלאחר מכן פעל הממשל הצבאי בכדי למנוע קיום אירועי זיכרון לטבח ולהפריע להם. הוא חסם את דרכי הגישה לכפר וטען שלדבר יש "הצדקה מוחלטת" מכיוון ש"התייחדות עם זכר הקורבנות וכדומה הינם לא יותר מאשר שפיכת דמעות תנין". הממשל הצבאי לקח לעצמו את הלגיטימציה לקבוע את ההבדל בין אזכרה למחאה. היתה זו התערבות שגרתית בחייהם של אזרחיה הערבים של מדינת ישראל. מכל מקום, המטרה היתה למנוע ביקורת על הממשלה, ובפרט על מפלגת השלטון מפא"י. שנה לאחר הטבח נעצר חבר הכנסת תופיק טובי בכניסה לכפר קאסם. אורי לובראני, יועצו של בן-גוריון לענייני ערבים, תמך בכך שטקס האזכרה השנתי הראשון ינוהל על ידי ברית פועלי ארץ ישראל המסונפת להסתדרות, והציע שיחולק "כרוז חיובי" שידגיש את שיקום הנפגעים (שבפועל לא שוקמו). "כרוז חיובי" אכן נכתב עבור "ועדת הכפר" (שבה יושבים נציגי החמולות) ובו צוין שתושבי הכפר "אינם רואים בעין יפה" ניסיונות לנצל את אירוע הזיכרון ל"מטרות פוליטיות שליליות". לא ידוע אם הכרוז פורסם. גם פעולות להפגנת סולידריות נתקלו בקשיים רבים מצד השלטונות. באפריל 1957 התקיים בנצרת בזאר של נשים שהכנסותיו נועדו לנפגעי הטבח. במשך למעלה משמונה חודשים ניסו הנשים להעביר את 800 הלירות שנאספו, ללא הצלחה. הסיבה לכך היתה נעוצה במנגנוני השליטה של הממשל הצבאי: לנשים לא היה רישיון תנועה לאזור. במשך עשור לאחר הטבח כמעט לא היתה שנה בלי התערבות של המשטרה בימי הזיכרון, קבע חבר הכנסת אמיל חביבי, והוסיף שהממשלה מנסה למנוע מיום הזיכרון "לפעול על דעת הקהל הישראלית". סגן שר הביטחון צבי דינשטיין הסביר שהוחלט למנוע כניסה מאורגנת של "אלמנטים מסיתים" בכדי לא לסכן את שלום הציבור בכפר ועל מנת לאפשר לתושבים "להתייחד עם זכר קרוביהם".
בפברואר 2017 הגיש ההיסטוריון אדם רז לארכיון צה"ל בקשה לשחרר לעיונו את כל הפרוטוקולים, המוצגים והעדויות ממשפט כפר קאסם שהיו עד אז – ועדיין – חסויים. בנוסף, רז ביקש מארכיון צה"ל לחשוף תיעוד היסטורי הנוגע לתוכנית "חפרפרת" בכללותה – ולא רק תיעוד הנוגע לטבח כפר קאסם. במקביל לבקשה זו הגיש רז "בקשת עיון בתיק בית משפט" לבית הדין הצבאי לערעורים, שבראשו עומד האלוף דורון פיילס (זאת מכיוון שהחלטה לחשוף תיק בית משפט צבאי אינה נתונה בידיהן של מחלקות החשיפה בארכיונים, אלא בידי בית הדין הצבאי). בשלב מוקדם התברר שארכיון צה"ל לא יתיר לעיין בחומר מעטפת הקשור לתוכנית חפרפרת לפני הכרעתו בעניין של נשיא בית הדין. באוגוסט 2017 הטיל נשיא בית הדין על התביעה הצבאית ועל ראש מחלקת ביטחון מידע בצה"ל לחוות דעתם על בקשתו של רז. במשך השנה האחרונה התקיימו בבית הדין מספר דיונים בנושא, שבהם העידו גורמים שונים: נציגי מערכת הביטחון, הצנזורה ומשרד החוץ, גנז המדינה ד"ר יעקב לזוביק וחבר הכנסת עיסאווי פריג' (מרצ), תושב כפר קאסם. לאחר סדרת דיונים המליצה התביעה הצבאית באפריל 2018 לנשיא בית הדין:
"לאור האמור בחוות הדעת, עמדת התביעה היא שבעת הזו, כל חשיפה נוספת של פרוטוקולים מדיוני 'משפט כפר קאסם' מעבר לאלו שכבר עומדים לעיון הציבור, תפגע בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה ובמקרים מסוימים גם בפרטיותו או שלומו של אדם ברמת ודאות גבוהה, שמבחינה משפטית, אינה מאפשרת את החשיפה" [ההדגשות במקור].
לאורך הדיונים רז טען שעמדת התביעה הצבאית וחוות הדעת מטעמה מבטאות ריטואל שתכליתו למנוע חשיפת מסמכים היסטוריים. רז טען שיש להפריד – הפרדה שלטענתו זרועות המדינה לא מבצעות – בין חשיפת מסמכים שעלולים לפגוע בביטחון המדינה לחשיפת מסמכים שעלולה להביך את המדינה. לשיטתו, חשיפת מסמכי תוכנית חפרפרת, 62 שנים לאחר הטבח בכפר קאסם, נופלת לקטגוריה השנייה. במהלך הדיונים טענה התביעה הצבאית שמול האינטרסים הציבוריים להמשיך לחסות את החומר, עומד רק האינטרס הפרטי של ההיסטוריון רז, וכי "הערך הגלום בחשיפת הפרוטוקולים [של המשפט] לא רב. בקשותיו [של אדם רז] [...] לא מפרטות נימוקים ממשיים מעבר לכך שהפרוטוקולים נחוצים למחקר שלו". בתגובה טען רז שלציבור יש "זכות לאמת" כהוראתה בשיח זכויות האדם הבינלאומי, ואף שזכות זו אינה מעוגנת בחוק הישראלי למשפחות הקורבנות יש זכות לדעת מה באמת התרחש באותם הימים. רז ביקש לזמן לעדות את חבר הכנסת עיסאווי פריג', תושב כפר קאסם, ונשיא בית הדין קיבל את הבקשה. ביולי 2018 העיד פריג' בבית הדין ופתח במילים:
"אני כאן מייצג את עצמי, מייצג את האם שאיבדה את בניה, מייצג את היתומים שיושבים איתנו כאן. [...] אני מייצג את החברה הערבית [...] [וגם את] אחיי מהחברה היהודית שרוצים לדעת את האמת. מדינת ישראל, שהיא גם המדינה שלי, אחרי 62 שנים, לא צריכה לפחד מהאמת".
כיום, למעלה משנתיים מאז שהוגשה הבקשה ולאחר שהדיונים בבית הדין הצבאי הגיעו לסיומם, אנו ממתינים להכרעתו של נשיא בית הדין בנושא חשיפת הפרוטוקולים החסויים והמוצגים שהוצגו במשפט. נראה שחלק משמעותי מהחומר החסוי נוגע לתוכנית חפרפרת. לדיון מפורט במאמץ להביא לחשיפת החומר הסגור-עדיין, ראו הפרק "המאבק לחשיפת האמת בפרשת טבח כפר-קאסם" בספר "טבח כפר-קאסם: ביוגרפיה פוליטית".
בניהם של כמה מנרצחי הטבח באולם בית הדין הצבאי לערעורים, בעת דיון בדרישת אדם רז לחשוף את הפרוטוקולים והראיות החסויים-עדיין (יולי 2018). צילום: מכון עקבות
29 באוקטובר 2019: לאחר עבודת מחקר ודיגיטציה מאומצת עולה אתר זה לאוויר ביום השנה ה-63 לטבח כפר קאסם. מדי פעם נעדכן את האתר בתיעוד ובמידע נוספים, ככל שיחשפו. בשבועות הקרובים נקיים מספר אירועים בעקבות העלאת האתר; לפרטים עקבו אחר עמודי הפייסבוק והטוויטר שלנו, והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו.
ב-29 באוקטובר 1956, יומו הראשון של מבצע סיני, בהתראה של חצי שעה בלבד, הוקדם העוצר הקבוע בכפר קאסם מהשעה 22:00 בלילה לשעה 17:00. הפועלים שעבדו באותה עת מחוץ לכפר לא ידעו על כך. משעה 17:00 ועד קרוב לשעה 18:00 נרצחו בכפר 47 אזרחים ערבים שחזרו לבתיהם: ילדים וילדות, נשים וגברים. נער וגבר נוספים נרצחו בכפרים סמוכים, טייבה וטירה. תושבי כפר קאסם מונים את עוברה של פאטמה סרסור, שהיתה בחודש השמיני להריונה, כחלל נוסף וכך גם את עבדאללה עיסא הקשיש, שלבו הפסיק לפעום שעות ספורות לאחר הטבח, בעקבות רציחתו של נכדו הצעיר טלאל והנפגעים הרבים מבני משפחתו. מניין הקורבנות הגיע ל-51. הטבח ומה שבא אחריו – מההסתרה והערפול, הפוליטיקה והטיוח, ועד המשפטים והתגובות הציבוריות – הפכו לאחד האירועים המכוננים בהיסטוריה של מדינת ישראל, ושל הציבור הערבי בפרט. זכורים בעיקר המשפט שנערך לשוטרים שהשתתפו בטבח ופסק־דינו של השופט בנימין הלוי, שבו הגדיר (במעומעם) את גבולותיה של פקודה בלתי־חוקית בעליל. עיון במסמכים היסטוריים – פרוטוקולים, מכתבים, דו"חות משטרה, סיכומים מישיבות ממשלה ועדויות רבות נוספות – מלמד שהסיפור שהיה ידוע עד כה בנוגע להיסטוריה של הטבח ולפרשת כפר קאסם בכללותה, שונה מהאמת ההיסטורית. אתר זה הוא פרי של שיתוף פעולה מתמשך בין מכון עקבות להיסטוריון אדם רז, ומטרתו להציג את המסמכים המרכזיים שנחשפו עד כה בנוגע לטבח, ואת אלה שעוד ייחשפו. באתר באים לידי ביטוי משימתו של מכון עקבות להנגיש לעיון הציבור מקורות ראשוניים על אודות אירועים מרכזיים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ורצונו של רז לאפשר עיון ביקורתי לכלל הציבור במקורות שעליהם נשען לשם כתיבת ספרו "טבח כפר קאסם: ביוגרפיה פוליטית" (הוצאת כרמל, 2018). חלק מהטקסטים באתר – בעיקר תיאור גלי הטבח – לקוחים מספרו של רז. טקסטים נוספים נכתבו במיוחד לאתר בידי רז ומכון עקבות. בכדי להקל על הקריאה באתר לא כללנו בטקסטים את הערות השוליים המצויות בספר. אנחנו מודים לאדם רז ולהוצאת כרמל על עזרתם הרבה שאפשרה את קיומו של אתר זה. מכון עקבות מודה גם לעיריית כפר קאסם שסייעה במימון תרגומו של אתר זה לערבית ולאנגלית. מכון עקבות ואדם רז מבקשים להודות גם לעו"ד שלומי זכריה שמלווה בהתנדבות את מאבקו המשפטי של רז המתנהל בבית הדין הצבאי לערעורים, לפתיחת החומרים החסויים עדיין ממשפט כפר קאסם. לעליית אתר זה לרשת קדם דיאלוג ממושך עם הצנזורה הצבאית – אנחנו מודים לעורכי הדין אבנר פינצ'וק ורוני פלי מהאגודה לזכויות האזרח בישראל על עזרתם הרבה בקידום דיאלוג זה. בעת עליית האתר לאוויר טרם ניתנה החלטת בית הדין הצבאי לערעורים בבקשתו של רז לפתוח לעיון הציבור את קטעי הפרוטוקול מהדיונים שהתקיימו בדלתיים סגורות במשפטם של שוטרי מג"ב שהועמדו לדין בעקבות הטבח, משפט שהסתיים לפני כ-60 שנה. מכיוון שכך, בשלב זה איננו מעלים לאתר מסמכים משמעותיים שנוגעים ל"תוכנית חפרפרת" והתפקיד שמלאה ברקע למעשה הטבח - פרוטוקולים של דיונים בבית הדין ומסמכים נוספים שמצויים בידינו - עד להחלטת בית הדין הצבאי לערעורים. מקורותיהם של רוב הפרוטוקולים המשפטיים והראיות המוצגים באתר זה הוא בשני אוספים חשובים: האוסף הפרטי של עו"ד יצחק אורן, סנגורו של גבריאל דהאן, השמור בארכיון אוניברסיטת תל אביב, וארכיונו הפרטי של שמואל מלינקי. אנו מודים לארכיון אוניברסיטת תל אביב ולמשפחת מלינקי על שהעמידו לרשותנו את המסמכים. בשנת 1998, בעקבות פנייתם של עיריית כפר קאסם והבמאי נפתלי גליקסברג, הורה נשיא בית הדין הצבאי לערעורים דאז, אלוף אילן שיף, לפתוח לעיון הציבור חלק מצומצם מהפרוטוקולים של הדיונים במשפטם של 11 הנאשמים שהתקיימו בדלתיים סגורות. העמודים וחלקי העמודים שנפתחו אז לא פורסמו עד עתה. הוועד הציבורי להנצחת זכר קורבנות הטבח בכפר קאסם מסר לנו את העתק החומר שפתח אלוף שיף לעיון, ואת העמודים האלה שילבנו בפרוטוקולים שבאתר. אנחנו מבקשים להודות לארכיונים בהם שמורים המסמכים המצויים באתר זה: ארכיון אוניברסיטת תל אביב, ארכיון המדינה, ארכיון השומר הצעיר (יד יערי) בגבעת חביבה, ארכיון מפלגת העבודה בבית ברל, הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון בן גוריון בשדה בוקר. תודה גם ללטיף דורי ולוועד הציבורי להנצחת זכר קורבנות הטבח בכפר קאסם. בתיאורו של כל מסמך ציינו את מקורו: שם הארכיון ומספר התיק. ראשי התיבות של שמות הארכיונים: אאת"א: ארכיון אוניברסיטת תל אביב אה"מ: ארכיון המדינה אצ"מ: הארכיון הציוני המרכזי אש"מ: ארכיון שמואל מלינקי מחקר וכתיבה: אדם רז עריכה וכתיבה נוספת: ליאור יבנה סריקת מסמכים: ד"ר נעם הופשטטר, גיא הירשפלד, ליאור יבנה עיצוב האתר: סטודיו לי ותמר בניית האתר: נועה פרידמן עריכת לשון: נועה כהן תרגום לערבית: מואיד ג'נאיים, נוואף עתאמנה תרגום לאנגלית: מאיה ג'ונסטון